הניצחון הגדול של הבולשיט

השבוע נזכרתי בספרים "על בולשיט" (On Bullshit) ו"על האמת" (On Truth). זה קרה כשביבי, כמעט מיד לאחר שהוכרז על נצחונו בבחירות, רץ לתקשורת להגיד שהוא בעצם בעד פתרון שתי מדינות, אבל לא בדיוק.

שני הספרים האלו הם בעצם מאמרים פילוסופים קצרים הכתובים בשפה נגישה לכל. בספר הראשון המחבר (Harry G. Frankfurt, נקרא לו בקיצור הארי) מסביר מה זה בולשיט. כולם יודעים לזהות בולשיט כאשר הם נתקלים בו, אבל לא קל להגדיר מהו. לפי הארי, האדם הדובר בולשיט (נקרא לו בקיצור בולשיטר) איננו שקרן. פשוט לא איכפת אם דבריו הם אמת או שקר. ההבדל דק, אבל חשוב. בולשיט הוא דבר נטול כל קשר למציאות, שפשוט נועד להשפיע על השומע, ולא משנה בכלל אם הוא אמת או שקר. נשמע מוכר? תחשבו על פוליטיקאים, אנשי שיווק ומכירות למיניהם ובולשיטרים אחרים שיש למכביר בכל מקום.

זה המקרה בנוגע לביבי. לפני הבחירות שבור ימינה, אחרי הבחירות תזרוק איזה עצם שמאלה כדי להרגיע. האם זה בכלל משנה אם הוא באמת בעד פיתרון שתי מדינות או לא? רמז: הוא לא, אבל זה לא באמת משנה. ביבי הוא הבולשיטר הגדול מכולם, וההפתעה היחידה מבחינתי היא שלא חשבתי על זה קודם. אמרו עליו שהוא עשה הכל כדי לנצח, כולל לשקר, לסלף, להסית, להיות גזען, לא להיות ממלכתי ועוד כל מיני. אם רואים אותו כבולשיטר, הכל נהיה יותר פשוט.

בספר השני הארי מסביר את ההשפעה ההרסנית שיש לבולשיט על החברה, ובעצם מגדיר את החשיבות הרבה של האמת, גם ואולי בעיקר בשיח הציבורי. נשמע פשוט ולעניין, ובצורה הכי פרטית זה נראה מובן מאליו. הרי כולנו באופן כללי מנסים לחנך את ילדינו לומר רק אמת, אפילו אם זה לא נעים. במובן הרחב יותר, הארי אומר בעצם שחברה שלא מעריכה יותר את האמת בעצם הולכת לאבדון.

זה המצב שלדעתי אנחנו נמצאים בו היום. התבאטתי בעבר על כל שאני לא אוהב את המרכז הפוליטי, עם כל הרפיסות והעמימות שנובעת ממנו. זה מתבטא בכך שבמערכת הבחירות האחרונה המנגינה העיקרית שנשמעה מחלילים מהמרכז הפוליטי הייתה מנגינה של בולשיט, וזה ממשיך גם עכשיו. אני מרגיש שלאף אחת, אבל ממש אף אחת מהדמויות המרכזיות המשמעותיות של איזשהו רצון להיות נאמן לאמת.

מביבי לא ציפיתי לשום דבר כבר שנים, אז אין פה שום הפתעה.

יאיר לפיד כרגע מסתמן כאופוזיציונר פעיל. הוא כבר כתב בפייסבוק נגד הרחבת הממשלה מעל ל-18 שרים, וגם נגד חזרתו של אריה דרעי למשרד הפנים (אגב, אם לא חתמתם עדיין על העצומה בנוגע לדרעי ומשרד הפנים, עכשיו זה הזמן). הרבה אנשים מריעים לו על כך. הבעיה היא שלפיד כבר ישב בממשלה עם ליברמן, שהוא בעצמו עבריין מורשע, ועם הבית היהודי שמעסיק טרוריסטים בשירות המפלגה, והיד עוד נטויה, אבל אני אעצור פה בנתיים.

אני לא סומך על יאיר לפיד, ולא מאמין לו, ולא רואה שום תועלת פוליטית וחברתית במפלגה שלו. הוא אכזב בקדנציה הראשונה והיה בולשיטר לא קטן בזכות עצמו. אני מקווה שהוא יעבוד קשה באופוזיציה וינסה לרכוש את אמון הבוחרים שוב, והפעם עם דם, יזע ודמעות מהאופוזיציה, וללא יהירות. אבל כרגע לפחות, אני ספקן.

אמנם קיוויתי שבוז'י ינצח, אבל זה לא אומר שלא התאכזבתי מאמירות רבות שלו (אחת הזכורות היא התשובה המקושקת שלו לשאלון המדעי של הארץ, לגבי האם הוא מאמין באלוהים או לא). אבל בעיקר התאכזבתי מההתחנפות למרכז והנסיון לשמור על עמימות, למשל לא להודיע בצורה חד משמעית מההתחלה שהם לא יקימו קואליציה עם ביבי והליכוד.

ויש את כחלון, שכעת עומד למבחן. נראה מה יהיה. הייתי רוצה שהוא, בניגוד ללפיד, לא יכנס למיטה עם טיפוסים מפוקפקים מוסרית (ראה ערך ליברמן ובנט) אבל לצערי לא נראה לי שזה יקרה.

ההמשך יבוא, אבל לסיום בנתיים חידה קטנה. איזה הצעות חוק, תכניות או רעיונות באופן כללי לא יהיו על השולחן בקדנציה הבאה?

  • חוק הלאום.
  • עוד רדיפה של ארגוני זכויות אדם וארגונים חברתיים (עמותות שמאל).
  • חקיקה נגד בית המשפט העליון, ועוד התערבויות במינוי שופטים.
  • התערבויות בפרסים תרבותיים, ורדיפת אמנים.
  • החוק שיאסור על חלוקת "ישראל היום" חינם.

ודבר אחרון, החלמה מהירה ליהונתן גפן, שהותקף בביתו על דברים (נכונים) שאמר. לצערי, אפשר כבר להגיד שהרצח הפוליטי הבא כבר כאן.

מודעות פרסומת